פסק דין חדש של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שופך אור על אחת הסוגיות המורכבות ביותר בדיני הנזיקין: כיצד מעריכים פיצוי על מוות כאשר לא ברור אם החולה היה שורד את מחלתו המקורית?
המקרה הטרגי של נער בן 16 שחלה עקב עישון סיגריות אלקטרוניות והסתיים במחדל רפואי חמור, הוביל להכרעה משפטית המבוססת על דוקטרינת “אובדן סיכויי החלמה”.
הטרגדיה בחדר הטיפול הנמרץ: הכרונולוגיה של האסון
סיפורו של מ.ק. ז”ל, נער שנולד בשנת 2007, הוא סיפור על הידרדרות מהירה ובלתי צפויה. המנוח, שלמד בתיכון חקלאי, החל לצרוך סיגריות אלקטרוניות וקנאביס. לקראת סוף מרץ 2023 החלו להופיע תסמינים של שיעול והקאות. ב-2 באפריל 2023, לאחר שנמדדה לו רמת חמצן בדם (סטורציה) נמוכה במיוחד של 70%, הוא פונה לבית החולים “קפלן”.
האבחנה הרפואית הייתה חד-משמעית: EVALI – פגיעה ריאתית חמורה הקשורה לשימוש במאיידים (E-cigarette or Vaping Use-Associated Lung Injury). מצבו המשיך להחמיר, והוא הועבר לבית החולים “שניידר”, שם הוחלט להרדימו, להנשימו ולבסוף לחברו למכשיר ה”אקמו” (ECMO), שהיא מערכת חמצון חוץ-גופית המשמשת כמוצא אחרון במקרים של כשל ריאתי ובעצם “מחליפה” את פעולות הריאות..
ב-14 באפריל 2023 אירעה התפנית הקטלנית. במהלך החלפת משמרת בבית החולים, נשמע קול זרימה עז מחדרו של הנער. הצוות הרפואי מצא כי הצינורית (הקנולה) שהוחדרה לצווארו וחיברה אותו למכשיר האקמו – נתלשה. כל ניסיונות ההחייאה עלו בתוהו, והנער נפטר בשיא נעוריו. הוריו בצעד אמיץ החליטו לתרום את איבריו.
הקרב המשפטי: בין רשלנות מוכחת לסיבתיות עמומה
הליך התביעה נגד שירותי בריאות כללית והצוות הרפואי התפתח באופן לא שגרתי. הנתבעים הודיעו בשלב מוקדם כי הם אינם כופרים ביסוד ההתרשלות, ובכך הודו למעשה במחדל ההשגחה שהוביל לתלישת הצינורית. מרכז הכובד של המשפט עבר לשאלה מורכבת הרבה יותר: הקשר הסיבתי.
במילים פשוטות, בית המשפט נדרש להכריע: האם הנער נפטר בגלל תלישת הצינורית, או שמא מצבו הריאתי ממחלת ה-EVALI היה כה חמור עד שלא היה שורד ממילא?
זהו מצב קלאסי של “סיבתיות עמומה”, שבו העמימות גלומה בטיב הסיטואציה אליה נקלע הניזוק בשל התרשלות הנתבע, אך אין לשאלה הזו תשובה ברורה.
הכלים המשפטיים: דוקטרינת “אובדן סיכויי החלמה”
השופט גיא שני יישם במקרה זה את הדוקטרינה של “אובדן סיכויי החלמה”. כפי שפורט במאמריו של השופט, קיימות שלוש דרכים להתמודד עם עמימות כזו:
- אובדן סיכויי החלמה (הלכת פאתח): התייחסות לסיכוי שאבד כאל נזק בפני עצמו, המזכה בפיצוי יחסי.
- נזק ראייתי מובנה (הלכת מאיר): העברת נטל השכנוע לנתבע במקרים שבהם התרשלותו היא שמנעה מהתובע להוכיח את הקשר הסיבתי.
חריג ההטיה הנשנית (הלכת מלול): פתרון של אחריות יחסית במקרים שבהם הכלל הרגיל של “הכל או כלום” יוצר עיוות קבוע נגד קבוצת ניזוקים.
בפסק הדין הנוכחי, בחר השופט שני להתמקד בנתיב של אובדן סיכויי החלמה, המוגדר כ”מנגנון של הטלת אחריות יחסית בתחפושת”.
המאבק על הסטטיסטיקה: חולי EVALI מול מטופלי אקמו
השופט נדרש לבור את דרכו בתוך סבך של נתונים סטטיסטיים סותרים שהציגו המומחים:
- המומחה מטעם התובעים (פרופ’ פרוכטר): הסתמך על מחקר (Werner ואח’) שהראה כי שיעור התמותה הכללי מ-EVALI הוא נמוך מאוד – כ-2.29% בלבד, כלומר מעל 97% סיכוי החלמה.
- המומחה מטעם הנתבעים (פרופ’ עמירב): טען כי הסטטיסטיקה הכללית אינה רלוונטית למקרה קיצון של קריסת ריאות. הוא הצביע על כך שבנספח לאותו מחקר דווחו עשרה מקרים של חולי EVALI שחוברו לאקמו – וכולם נפטרו.
השופט שני דחה את שתי הגישות הקיצוניות. הוא קבע כי לא ניתן להסתמך על הסטטיסטיקה של 97% החלמה כי המנוח לא היה חולה “ממוצע”, אלא סבל מתסמונת מצוקה נשימתית חריפה (ARDS) ו”ריאות לבנות”. מנגד, הוא לא קיבל את הטענה לסיכוי אפסי, שכן הנתון על עשרת הנפטרים היה חלקי ולא מבוסס מדעית כמדגם מייצג.
“ראיות ספציפיות מעדנות” וההכרעה הסופית
כאן יישם השופט שני מושג מרכזי ממאמריו האקדמיים – “ראיות ספציפיות מעדנות”. אלו הן ראיות הנוגעות למקרה הקונקרטי שלא פותרות את העמימות לחלוטין, אך “מכווננות” את הסטטיסטיקה.
הנתונים לחיוב: המנוח היה צעיר, ללא מחלות רקע וללא פגיעה במערכות גוף אחרות (לב, כליות), מה שמשפר משמעותית את הפרוגנוזה וסיכויי ההחלמה. בנוסף, נרשמו סימנים של שיפור קליני ראשוני בכניסת האוויר בימים שקדמו למותו. הנתונים לשלילה: מצב הריאות בצילומי ההדמיה המשיך להחמיר עד יום הפטירה, והמנוח נזקק למכשיר האקמו כמוצא אחרון בהחלט.
בסופו של דבר, בדרך של “אומדנא מושכלת”, קבע השופט כי אובדן סיכויי ההחלמה עומד על 40%. החישוב בוצע לפי הנוסחה המתמטית שהותוותה בעניין צ’ירגייב.
איך הופך סיכוי לאחוז פיצוי: החשבון שמאחורי ה-40%
הקורא הסקרן ישאל איך בכלל מגיעים למספר כמו 40%. ההסבר מתחיל במקרה קודם שהגיע לבית המשפט העליון: מנוחה שמחלת הסרטן שלה לא אובחנה בזמן. בפנייתה הראשונה לרופאה הוערך הסיכון שלה למות ב-70%, ובמועד שבו המחלה התגלתה כבר ב-95%. בית המשפט המחוזי חישב 95 פחות 70, כלומר 25 נקודות, ומכיוון שהסיכון גדל פי 1.36 פסק למשפחה 36% מהנזק. העליון תיקן: ההחמרה של 25 נקודות היא חלק מ-95 נקודות הסיכון שהתממשו בפועל, ולכן 26% מהנזק (25 חלקי 95) הם תוצאה של ההתרשלות, והיתר היה קורה גם בלעדיה (ע”א 10399/08 פרוטס נ’ צ’ירגייב, בית המשפט העליון, 2011).
אותה שיטה יושמה בפרשת הנער בן ה-16. ההורים טענו שסיכוייו לשרוד היו הרבה מעל 51%, ולכן מגיע פיצוי מלא. בית החולים טען שהסיכוי היה זניח, ובכל מקרה לא עלה על 33%. השופט לא מצא בסיס לאף אחד מהקצוות, והעריך על דרך אומדנא מושכלת שלפני ההתרשלות הסיכון למות היה 60%, ואחריה 100%, ומכאן ה-40%. הקו שמפריד בין התוצאות חשוב להבנה: לפי הפסיקה שהובאה בפסק הדין, סיכוי שאבד בשיעור של מעל 50% מזכה בפיצוי מלא, סיכוי שאבד ואינו זניח אך אינו עולה על 50% מזכה בפיצוי לפי שיעורו, ולפי גישה שהוצגה שם פגיעה בסיכוי זניח אינה מזכה בפיצוי כלל. השופט דחה גם את הניסיון להיעזר בכלל “הנזק הראייתי המובנה”, שמעביר את נטל ההוכחה לנתבע, משום שכלל כזה מסייע כשכפות המאזניים מעויינות, ולא כשההסתברות היא 40% (ת”א 58102-09-23 פלוני ואח’ נ’ שירותי בריאות כללית ואח’, בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, 2026).
שומת הנזק: כמה שווה אובדן סיכוי לחיים?
השופט העריך את הנזק המלא בתיק בסכום של 2,075,000 ש”ח, הכולל:
- הפסד השתכרות ב”שנים אבודות”: 1,155,000 ש”ח (לפי 30% מהשכר הממוצע במשק בהתאם להלכת פינץ).
- נזק לא ממוני (כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים): 900,000 ש”ח. סכום זה משקף את קיצור החיים המשמעותי ואת “הסבל והאימה” שחווה הנער ברגעים הקצרים לאחר ניתוק הצינורית.
- הוצאות קבורה: 20,000 ש”ח.
- לאחר הכפלת הסכום ב-40% (שיעור אובדן סיכויי ההחלמה), הועמד הפיצוי הסופי על 830,000 ש”ח.
מה היה קורה אילו הנער היה שורד: הנזק השיורי
גם השאלה איך היה נראה המשך חייו של הנער אילו שרד השפיעה על גובה הפיצוי. מומחה ההגנה כתב בחוות דעתו שהנער היה נותר עם נכות ריאתית של 50%, אך בחקירה נגדית התברר שהכוונה לתקופה הסמוכה לטיפול, והוא אישר שהמצב יכול היה להשתפר. מומחה ההורים העריך שתישאר לקות כלשהי, שלא הייתה פוגעת משמעותית באיכות חייו של צעיר שמקבל שיקום ונמנע מעישון. השופט לא מצא בסיס לקבוע נכות חמורה ארוכת טווח, וגם סירב להניח לחובת ההורים שהנער היה חוזר לעשן. מה שנשקל בפועל הוא קיצור של עשר שנים בתוחלת החיים, שמומחה ההגנה העריך ומומחה ההורים לא חלק עליו, והוא נכלל בפיצוי הלא ממוני. מכאן שבתביעה על מוות של קטין, חוות הדעת על מה שהיה צפוי לו לולא ההתרשלות משפיעה על הסכום, ולכן חשוב לבקש מהמומחה להתייחס לכך במפורש (ת”א 58102-09-23, בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, 2026).
סיכום: אצילות נפש בתוך האסון
בסיום פסק הדין, בחר השופט שני להביע את תנחומיו למשפחה וציין לשבח את אצילות נפשם. ההורים, בתוך השעה הקשה ביותר שלהם, בחרו לתרום את איברי בנם ולהשתמש באסונם כדי להעלות את המודעות הציבורית לסכנות הקטלניות האורבות לבני נוער המשתמשים במאיידים.
פסק הדין (ת”א 58102-09-23 פלוני ואח’ נ’ שירותי בריאות כללית ואח’) מהווה תמרור אזהרה חמור מפני השימוש בסיגריות אלקטרוניות, ובמקביל מהווה יישום של כלים משפטיים להתמודדות עם חוסר ודאות בעולם הרפואה, היעדר מידע ומחקר, שאלות החיים והמוות המונחות לפתחו של בית המשפט במצבי אי-ודאות רפואית.
את משפחת הנפגע ייצג עוה”ד יאיר סקלסקי
מאמרים נוספים בנושא: עורך דין רשלנות רפואית
