לצערנו הרב כל אחד מאיתנו ימצא את עצמו לפחות פעם בחייו ניגש אל המלר”ד, עם או ללא הפנייה מרופא, עקב תחושות גופניות שדורשות, לפחות בעיני המטופל, התייחסות מיידית.
מדוע רשלנות רפואית יכולה להיות שכיחה בחדר המיון
תפקיד המחלקה לרפואה דחופה (מלר”ד), המוכרת יותר כ”חדר מיון”, היא המחלקה הראשונה שאליה ייכנס האדם החש ברע. במלר”ד יילקחו מספר מדדים כגון לחץ דם, דופק וטמפרטורת גוף, תיערכנה בדיקות שונות בהתאם למצבו של החולה וכן יתבצע תשאול על ידי רופא. לאחר מכן, על סמך הבדיקות, תשובות החולה והערכת מצבו, יקבל הרופא החלטה האם יש לאשפז את החולה ובאיזו מחלקה, או האם יש לשחררו הביתה ולהמשך טיפול בקהילה.
מצב המחלקה הדחופה בישראל
לצערנו, במציאות של ימינו, עלול האדם הפונה למלר”ד להיתקל ברופאים עייפים ושחוקים כתוצאה מתורנויות ארוכות, עומס רב במחלקה שגורר עיכוב בהגעת תוצאות הבדיקות, לטעויות אנוש, לעיכוב באבחון מצבים מסכני חיים ועוד. עם זאת, אין העייפות והשחיקה מהוות הצדקות ראויות למקרים שבהם רופא עייף יטעה באבחנה או יקבל החלטה שגויה בהתאם למטופל, שכן סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין התשכ”ח – 1968 מטילים על הרופא את החובה לנהוג ככל רופא סביר תוך שימוש במיומנויות ונקיטת זהירות סבירה כמצופה מתפקידו.
ברור לכולנו ששחיקה הנובעת מעומס עבודה וגורמת לאיבחון או טיפול רשלניים אינה מהווה הגנה למוסד הרפואי מתביעות רשלנות רפואית.
האם נקבל את האבחון המיטבי
בעיה נוספת שעולה היא היקף הבדיקות שנערכות במלר”ד. לא אחת, עלתה בפסיקה השאלה האם נערכו כל הבדיקות הרפואיות על מנת לאבחן את מצב המטופל באופן המיטבי, בין אם מדובר בתשאול מקיף יותר ובין אם מדובר בבדיקות מעמיקות יותר. דוגמה לכך ניתן למצוא בע”א 9063/03, פלוני נגד הסתדרות מדיצינית הדסה: אישה כבת 30 הגיעה אל חדר המיון לאחר שהוכתה על ידי בעלה, והיא חבולה בכל חלקי גופה, לרבות בבטנה. הרופא המתמחה אשר בדק אותה זימן שני רופאים מתמחים נוספים לייעוץ, מתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה. לאישה לא נערכו בדיקות דם, לא נערכה בדיקה של חלל הבטן והיא שוחררה מחדר המיון אל ביתה. כעבור מספר שעות נמצאה מתה בביתה, וחוות הדעת הפתולוגית קבעה שגורם המוות הוא דימום פנימי אל חלל הבטן, שאירע כתוצאה מקרע בקופסית הטחול. השופטים היו חלוקים בינם לבין עצמם בשאלה, האם ראוי היה, בטרם שחרור המנוחה לביתה, לערוך בדיקות נוספות שהיו עשויות לשפוך אור נוסף על מצבה ולמנוע את מותה, או לכל הפחות להשאירה להשגחה בבית החולים. השופטים ריבלין ופרוקצ’יה, בדעת רוב, קבעו כי על הרופא שקיבל את המנוחה היה לערוך בדיקות נוספות, לרבות בדיקות בחלל הבטן. תחת זאת, לא מוצו כל הבדיקות אשר תכליתן קביעת אבחנה ושיפור מצבה של במנוחה. הרופא שחרר את המנוחה לביתה תוך אבחון שטחי ומתן הוראות שאינן ברורות דיין בעניין המשך הטיפול בבית.
האם בעת ביקור במחלקת רפואה דחופה אנו אמורים לקבל סט שלם של בדיקות
מכאן עשויה לעלות שאלה: האם תמיד, ובכל מצב, יש לבצע סט שלם ומוגדר של בדיקות רפואיות? האין מדובר ברפואה מתגוננת? התשובה היא לא. לא תמיד יש לערוך, באופן אוטומטי, את כל הבדיקות לחולה ולא, לא תמיד יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות שבידי הרפואה. ואולם, במקרה שלפנינו, היה על הרופא שקיבל את המנוחה בחדר המיון להפגין שיקול דעת. ראשית, המנוחה הגיעה לחדר המיון כאשר היא נסערת מאוד, טענה לכאבים בחלקי גופה השונים, לרבות באזור מפושט בבטן, והסבירה כי החבלות קרו משום שהוכתה על ידי בעלה. בתקופה בה התרחש האירוע לא הייתה מודעות כפי שקיימת היום, אך למרות זאת ציינו השופטים כי היה מקום לתת את הדעת גם על הנסיבות שבעטיין הגיעה המנוחה אל המלר”ד. כיום, כאמור, דרך ההתמודדות על מקרים כאלה היא אחרת לחלוטין. שנית, כפי שעלה מחוות דעת הפתולוג בתביעה, מחוות הדעת של המומחים בתיק ומהעדויות, הרופא במלר”ד עשה את המינימום, ולא עשה די. ייתכן ובדיקת דם הייתה מצביעה על תחילת הדימום הפנימי, ייתכן וביצוע בדיקה אחרת מאוחר יותר הייתה מסייעת להצלת חייה של המנוחה, וייתכן שהשארתה להשגחה למשך מספר שעות הייתה מונעת את מותה בגלל הגישה לרופאים ולחדר ניתוח.
מחויבות הרופא במחלקת רפואת חירום
לסיכום, על הרופא בחדר המיון לנקוט בכל אמצעי הזהירות כפי שהיה נוהג הרופא הסביר, חרף המגבלות והעומסים שצוינו במאמר. על הרופא להקדיש לכל אדם העומד מולו את תשומת הלב הראויה, לא בביצוע כל הבדיקות שיש בספרי הרפואה, אלא בהפעלת שיקול דעת מיטבי, הפניית המטופל לבדיקות מתאימות ובמידת הצורך השארת המטופל להשגחה, כדי למנוע מוות ונזק מיותרים.
